רש"ש על סנהדרין מ״ו א

מהדורה: דפוס וילנא ראם

מקור סנהדרין מ״ו א
1 הַשְׁתָּא דִּמְרַחֲקִי מֵהֲדָדֵי, אַהֲנִי לְרַבּוֹיֵי עֲבוֹדָה זָרָה, דְּדָמֵי לֵיהּ בְּכֹל מִילֵּי.
2 וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, ״וְהוּמָת וְתָלִיתָ״ – רִבּוּי, ״כִּי קִלְלַת״ – מִיעוּט. אִי הֲווֹ מְקָרְבִי לַהֲדָדֵי, לָא הֲווֹ מְרַבִּינַן אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה דְּדָמֵי לֵהּ בְּכֹל מִילֵּי. הַשְׁתָּא דִּמְרַחֲקִי מֵהֲדָדֵי, אַהֲנִי לְרַבּוֹיֵי שְׁאָר הַנִּסְקָלִין.
3 הָאִישׁ תּוֹלִין וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? אָמַר קְרָא: ״וְתָלִיתָ אֹתוֹ״ – אוֹתוֹ, וְלֹא אוֹתָהּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״אוֹתוֹ״ – בְּלֹא כְּסוּתוֹ.
4 וְרַבָּנַן, אִין הָכִי נָמֵי. אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא״ – אִישׁ, וְלֹא אִשָּׁה.
5 וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הָהוּא לְמַעוֹטֵי בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. וְהָתַנְיָא: בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִסְקָל וְנִתְלֶה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְרַבּוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. מַאי טַעְמָא?
6 דְּאָמַר קְרָא: ״וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא״ – אִישׁ, וְלֹא בֵּן. ״חֵטְא״ – מִי שֶׁעַל חֶטְאוֹ נֶהֱרָג, יָצָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁעַל שׁוּם סוֹפוֹ נֶהֱרָג. הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת.
7 אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח תָּלָה נָשִׁים כּוּ׳? אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּשְׁתֵּי מִיתוֹת, אֲבָל בְּמִיתָה אַחַת – דָּנִין. וְהָא מַעֲשֶׂה דְּשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח דְּמִיתָה אַחַת הֲוַאי, וְקָא אָמְרוּ לֵיהּ דְּאֵין דָּנִין!
8 אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמִיתָה אַחַת כְּעֵין שְׁתֵּי מִיתוֹת. וְהֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן שְׁתֵּי עֲבֵירוֹת. אֲבָל בְּמִיתָה אַחַת וַעֲבֵירָה אַחַת – דָּנִין.
9 מֵתִיב רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד, וַאֲפִילּוּ בְּנוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת. תַּרְגְּמָא רַב חִסְדָּא: בְּבַת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ,
10 אוֹ בְּבַת כֹּהֵן וְזוֹמְמֵי זוֹמְמֶיהָ.
11 תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שָׁמַעְתִּי שֶׁבֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין שֶׁלֹּא מִן הַתּוֹרָה, וְלֹא לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָיג לַתּוֹרָה.
12 וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁרָכַב עַל סוּס בְּשַׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים, וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ, אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהֵטִיחַ אֶת אִשְׁתּוֹ תַּחַת הַתְּאֵנָה, וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ, אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ.
13 מַתְנִי׳ כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ? מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָּאָרֶץ, וְהָעֵץ יוֹצֵא וּמַקִּיף שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ עַל גַּב זוֹ, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַקּוֹרָה מוּטָּה עַל הַכּוֹתֶל, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין עוֹשִׂין.
14 וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְאִם לָן – עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְגוֹ׳״. כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי? מִפְּנֵי שֶׁבֵּירַךְ אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.
15 אָמַר רַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מָה לָשׁוֹן אוֹמֶרֶת? ״קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי״. אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָן שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפָּךְ, קַל וְחוֹמֶר עַל דָּמָן שֶׁל צַדִּיקִים.
16 וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ, לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.
17 וְלֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו, אֶלָּא שְׁתֵּי בָּתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתוּקָּנִין לְבֵית דִּין: אַחַת לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחְנָקִין, וְאַחַת לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין. נִתְעַכֵּל הַבָּשָׂר, מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן. וְהַקְּרוֹבִים בָּאִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּינִין וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם.
פירוש רש"ש על סנהדרין מ״ו א
1 גמרא פיסקא האיש תולין. הגהת רש"ל בכאן אינה מוכרחת כלל:
2 שם לרבות בן סו"מ. התוי"ט הקשה דל"ל לרבוי' הלא גם הוא מהנסקלין דיליף להו לעיל. ול"נ דה"א דלא מרבינן אלא כעין מקלל שעל חטאו נהרג ובכל ימי צבאו משא"כ בסו"מ שע"ש סופו נהרג ואינו אלא עד שיקיף זקן או עד שראוי לקרותו אב:
3 תד"ה שתי. ויש חובר חבר. תמוה דזה אינו במיתה אלא באזהרה בלבד עי' לקמן סה ואולי מפני צורך השעה דן גם עליה מיתה ולכוונה זו מביא הש"ס בסמוך הא דב"ד עונשין שלא מה"ת כמו רוכב הסוס בשבת:
4 רש"י במשנה ד"ה ותולה אותו. בידיו. כצ"ל וכ"ה בהרע"ב: